ספר הג'ונגל 2005. 12. 7
אפשר לומר שזה התחיל עם "ספר היער" מאת רודיארד קיפלינג. אבל באמת, למי יש כח וזמן וסבלנות לקרא ספרים. אז עשו מזה סרט שאפשר לראות בטלוויזיה וקראו לו "ספר הג'ונגל". האמת היא שלסיפור שלנו, לעניננו, עדיף שזה יהיה "ספר הג'ונגל". כי אתם יודעים, יער זה דבר שמרוב עצים לא רואים אותו וג'ונגל? ג'ונגל זה דבר שנמצא בכל מקום.
הסרט מתחיל בסיפורו של בגהירה. בגהירה הוא פנתר שחור. פנתר טוב לב שכזה. פנתר אמיתי, אבל שלא יודע לנשוך. אפילו לנהום ברצינות הוא נוהם רק פעם אחת. מסתובב לו בגהירה בג'ונגל הקסום ופתאום הוא שומע קול בכי של תינוק הבוקע מתוך סל נטוש. איך הגיע הסל עם התינוק למקום הזה בפריפריה, אנחנו לא יודעים. כבר אמרנו שבגהירה הוא פנתר שחור וזה אומר שיש לו גם איזשהו מושג בילדים נטושים. אולי ניטש על ידי אמא חד-הורית במצוקה. הוא גם יודע שזה גור אדם ושאם לא יתנו לו אוכל הוא עלול למות תוך כמה ימים, שזה דבר שעלול לקרות לילדים ממשפחות שחיות מתחת לקו העוני. ברגע הראשון בגהירה לא רצה להיות מעורב. מי יודע לאיזה צרות אפשר להכנס, אבל כבר אמרנו שהוא היה כזה טוב לב ביחוד שמדובר בילדים קטנים ונטושים, אפילו שהם לא הילדים שלו.
לא רחוק משם גרה במערה משפחת זאבים מרובת גורים. אפילו שהם גרו במערה הם נראו שמחים ומאושרים. בזהירות לקח בגהירה את הסל עם גור האדם שהוא כבר יודע שקוראים לו מוגלי והניח אותו בפתח המערה כאילו שזה הפתח של לשכת הסעד.
זאבים הם לא בני אדם ובאמת משפחת הזאבים מאמצת בחום את מוגלי והוא גדל בחיקם באושר. בגהירה עוקב מרחוק בכל התהליך אך הוא יודע שזה יותר מידי טוב מלהמשך לנצח. הוא יודע שיבוא יום והילד יצטרך לחזור לחיות בכפר בחברת בני האדם.
עשר שנים עברו ומוגלי ראה חיים בטוב יחד עם אחיו הזאבים. באחד הימים עברה שמועה בג'ונגל: שירקאן, הטייגר הרע, ששונא בני אדם, חזר אל הג'ונגל. להקת הזאבים התכנסה לדון בענין. הם ידעו שהמצאותו של מוגלי, האדם, עלולה לסכן את כל הלהקה והוחלט כי על מוגלי לעזוב את הפריפריה.
שוב נחלץ בגהירה לעזרה והתחייב להחזיר את מוגלי אל חברת בני האדם הגרים בכפר. באמת קשה להבין ולדעת למה בגהירה לוקח על עצמו את כל הצרות האלה. לא נעים להגיד אבל אולי זה בגלל שבגהירה הוא פנתר שחור וגם למוגלי יש שער שחור וגם צבע עורו הוא לא לגמרי לבן. יהיו בוודאי אנשים רעי לב שיאמרו שאולי זו הזדהות בין השחורים. אנחנו לא נדע. הסיפור לא אומר לנו.
מוגלי לא רוצה לעזוב את החיים בג'ונגל. הוא רוצה להשאר בין הזאבים, אולי משום שבחושיו הבריאים הוא יודע שבין בני האדם, אדם לאדם הוא זאב. אין לו ברירה והוא חייב לעזוב את משפחתו הזאבית. כדי להגיע חזרה אל חברת בני האדם שאותה ואותם הוא לא מכיר הוא רוכב על גבו של בגהירה הפנתר השחור. אבל אל תחשבו שרכיבה על גבו של פנתר שחור פותרת את כל הבעיות והצרות בהן הם ייתקלו בדרך. קשה לחזור לחברת בני האדם, ביחוד אם אתה בא מהפריפריה. יש בעיות ויש צרות אבל כמו שחשדנו, הסולידריות השחורה עוזרת להחלץ מהן ולבגהירה יש שם ומוניטין וקשרי אינטרסים עם גורמים אחרים בג'ונגל שעוזרים לו לחלץ את מוגלי מצרות שהוא נכנס אליהן כי אחרי הכל מוגלי הוא עוד ילד, ילד עם שער שחור ועור שחום, ילד מרדן ועקשן שרוצה להשאר בג'ונגל.ילד שחושב שהוא יודע הכל ושהוא לא מפחד מאף אחד ושבטוח שהוא יכול להסתדר לבד, עד שאפילו לבגהירה טוב הלב ועשיר הנסיון נמאס ממנו.
עייפים מהדרך ומהויכוחים הם הולכים לישון.
אוי איזה עיניים שיש לה. גדולות כאלה, כחולות כאלה, ממש מהפנטות, והיא יודעת איך להשתמש בהן והלשון, לשון חלקלקות מלחששת. ואיזה שפה גבוהה, ממש שפה אקדמית, כזו שתמיד אלה שבאו מהפריפריה נופלים ברשתה. והבוקר, בוקר יפה וחמים כזה של ראשית הקיץ או סוף האביב, נגיד חודש יוני או יולי.לא פלא שמוגלי מוכן להאמין לה שהיא דורשת רק את טובתו ושכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לבטוח בה. יש לו מזל למוגלי שבגהירה מתעורר בזמן להציל אותו לפני שהיא בולעת אותו. גם בגהירה בקושי עומד בפניה. גם הוא כמעט נתפס במלכודת עיניה הכחולות. הוא יודע את הסכנה. יש לו נסיון ממקרים קודמים בהם נתן אמון בבעלי עיניים כחולות ושפה אקדמית גבוהה. עד שהזכירו לו מאיפה הוא בא. איך שהוא הם חוזרים אל עצמם ומצליחים לגרש את קע, אבל היא מבטיחה להם שהם עוד ישמעו ממנה. אולי כאן הסיפור חוטא, כי למען האמת אנחנו לא יודעים ונשאר לנו רק לנחש אם קע הוא נחש או שהיא נחשה.
שוב ושוב מנסה מוגלי לנתק את עצמו מבגהירה. הוא כבר כל כך בטוח בעצמו ובכוחותיו ואפילו שהוא כבר יודע ששירקאן נמצא באזור אבל הוא לא יודע ששירקאן הטיגריס הוא ג'ינג'י עם עיניים בהירות ושהוא מדבר במבטא בריטי מודגש ושכל המושבות בג'ונגל מפחדות ממנו. רק מוגלי לא מפחד כי הוא עוד לא שמע אנגלית במבטא בריטי טהור וזה גם לא כל כך איכפת לו. אנגלית או לא אנגלית, זה לא אומר לו כלום, אפילו לא באנגלית שהוא כן יודע לדבר.
בוקר חדש עולה על הג'ונגל ואיתו מגיע "סיור הג'ונגל" ( jungle patrol). לרגע חושב מוגלי גם הוא להצטרף. יש הרבה קסם בצבאיות, הרי כל העם צבא והצבא הוא צבא העם. המשמעת, הסדר, סמכות הגנרלים. מהר מאוד הוא מגלה כי הצבא הוא לא הצד החזק שלו ואפילו לתינוקו של מפקד הסיור הוא לא מצליח להשתוות. שוב נחלץ בגהירה לעזרתו ומתחייב בפני הגנרל שהוא יחזיר את מוגלי אל הכפר ואל החברה האזרחית של בני האדם.
לרגע נראה כי היחסים בין מוגלי ובגהירה הגיעו לשלב של נתק סופי. לבגהירה נמאס ומוגלי ממש עייף מהמצב. עייף ומיואש הואנרדם כדי להתעורר עקב הגעתו של הדוב בלו.
באלו. איזה אחלה דוב. ענק ומפונק וקצת בטלן והרבה נהנתן. נכון, הוא עוד זוכר איך להלחם. הרבה שנים הוא היה מעורב בכל מיני מלחמות ומאבקים. היום, כשקצת התנוון, הוא עוד מחזיק תוך שירה ברעיון שלא צריך לרדוף אחרי עושר ומותרות וכל מה שצריך בחיים זה את הצרכים הבסיסיים. הוא ממש שמח לאמץ אל ליבו את מוגלי ולעשות ממנו משהו רק שחס וחלילה לא יהיה בן אדם. גם בזה יש לבאלו הרבה נסיון, תמיד היה לו איזה מוגלי תורן ותמיד הוא לימד את כל המוגלים שהיו לו שלא צריך לעבוד יותר מידי קשה. צריך לאכול ולהנות ואפשר לשכב על הגב ולהסחף עם הזרם המהנה.
האידיליה הזו יכולה היתה להמשך. מוגלי הרגיש טוב מאוד בחיקו החם והרחב של באלו, מה גם ששניהם חשבו והאמינו שהמקום המתאים ביותר לחיות בו הוא הג'ונגל שבו הם חיים. רק בגהירה הפנתר השחור לא יכול היה להשלים עם הרעיון שמוגלי ימשיך להיות שותף רעיוני לבאלו ושעליו לחזור ולחיות בחברת בני האדם. אם רק היה מסביר לנו מה כל כך חיובי בחיים בכפר של בני האדם אולי היינו מבינים, אולי היינו רואים מה הוא האינטרס שדוחף אותו כל הזמן להחזיר את מוגלי לעסוק בצד החברתי של בני האדם.
באמת למה שהאידיליה הזו בה היו באלו ומוגלי שרויים, אידיליה בה באלו שוכב על גבו מפקיר את עצמו להסחף בזרם המים החמימים ומוגלי רובץ על ביטנו הגדולה. באמת למה שהחיים לא יימשכו כך לנצח. למה תמיד יש מי שמפריע, שתמיד מקלקל את הכל. למה היו צריכים הבבונים האלה לחטוף את מוגלי. מה הפריע להם שהילד הקטן הזה, הילד הנטוש שהחיים לא האירו לו פנים להיוולד בצד הנכון, מה הפריע להם שהוא מצא לו מנוחה, שמצא לו מרגוע בחייק החיים הנוחים, ולאכול ולשתות ולהיסחף בזרם המוביל לשום מקום. למה צרות העין הזו. מה חסר להם לביביבונים האלה החיים להם את חיי השחיתות שלהם בין חורבות הארמון הישן. חיים שכולם שירה וריקודים ואכילה. למה מציק להם לעשירים החדשים והישנים האלה שחיים להם בעשירון העליון. למה הם לא יכולים לפרגן למסכנים שגם הצרכים הבסיסיים נראים להם כחיי נוחות ורווחה.
קשה, קשה איתם. רק מאבק רציני בכוחות משותפים של באלו ובגהירה ושל מוגלי עצמו מביא בסופו של דבר לחילוצו של מוגלי מידיהם. זה היה מאבק קשה כי ברגע מסויים חשב גם מוגלי להצטרף אל העשירים האלה. באמת היה זה רק לרגע, עד שהסתבר לו שהם בעצם לא חושבים אפילו לתת לו לחיות ביניהם וכל כוונתם היא רק לנצל אותו.
עוד חוויות רבות נכונו למוגלי בדרכו הקצרה מהפריפריה ועד לכפר בו חיים בני האדם. עוד היה עליו להינצל מידיו של שירקאן הג'ינג'י עם העיניים הבהירות והמבטא הבריטי. שירקאן הרע הזה שבטוח בעליונותו הגזענית על כל האחרים, רק בכוחה של האש הוא מגורש מהאזור. באמת. מה חושבים להם ה... ה... האירופים האלה? אופס. מזל, כמעט ואמרתי האשכנזים האלה.
גם דרך קצרה/ארוכה מגיעה אל קיצה והינה הם כבר בשולי הכפר.
הינה היא יורדת אל הנחל לשאוב מים. בפיה שיר הזורם ומציף את ליבו של מוגלי. הוא כבר שבוי בקיסמה. הוא לא מכיר אותה אבל שירה הוא גם שירו שלו. היא רואה את דמותו הנשקפת במימי הנחל. רק באלו, העומד מרחוק יחד עם בגהירה לראות מה יקרה לילד, רואה שהיא מפילה בכוונה את הכד מראשה. רק באלו כבר יודע שמוגלי נתפס בחכתה. שפת גופה ומבט עינייה אומרים למוגלי: הכד הזה הוא שלי. אתה יכול לשאת אותו בשבילי. אתה יכול להעלות אותו על ראשך. רק אל תטעה, זה הכד שלי. ומוגלי הילד נושא על ראשו את הכד שלה. בטוח שהכד מלא מים חיים אבל לא יודע שמה שיש בכד זו אג'נדה. הוא נסרח אחריה בעיניים מפלבלות וברגליים כושלות. שוכח את חבריו, מציליו ותומכיו שהלכו איתו לאורך כל הדרך והביאוהו עד לכאן.
מה קרה אחר כך? אנחנו לא יודעים. הסרט לא מספר לנו. אנחנו לא יודעים שום דבר על הכפר. אנחנו לא יודעים שום דבר על האנשים הגרים בו. אנחנו לא יודעים אם מוגלי בא בשערי הכפר והאם הוא התקבל על ידי האנשים. אנחנו לא יודעים מי היא הנערה. כל שאנחנו יודעים הוא כי שערה שחור ועינייה חומות וגדולות ושהיא יודעת איך להשתמש בהן. בעיקר אנחנו יודעים כי מוגלי, שידע לעמוד בכל תלאות הדרך, איבד בגללה את ראשו.
מוגלי היזהר!
It is a jungle out there!
אפשר לומר שזה התחיל עם "ספר היער" מאת רודיארד קיפלינג. אבל באמת, למי יש כח וזמן וסבלנות לקרא ספרים. אז עשו מזה סרט שאפשר לראות בטלוויזיה וקראו לו "ספר הג'ונגל". האמת היא שלסיפור שלנו, לעניננו, עדיף שזה יהיה "ספר הג'ונגל". כי אתם יודעים, יער זה דבר שמרוב עצים לא רואים אותו וג'ונגל? ג'ונגל זה דבר שנמצא בכל מקום.
הסרט מתחיל בסיפורו של בגהירה. בגהירה הוא פנתר שחור. פנתר טוב לב שכזה. פנתר אמיתי, אבל שלא יודע לנשוך. אפילו לנהום ברצינות הוא נוהם רק פעם אחת. מסתובב לו בגהירה בג'ונגל הקסום ופתאום הוא שומע קול בכי של תינוק הבוקע מתוך סל נטוש. איך הגיע הסל עם התינוק למקום הזה בפריפריה, אנחנו לא יודעים. כבר אמרנו שבגהירה הוא פנתר שחור וזה אומר שיש לו גם איזשהו מושג בילדים נטושים. אולי ניטש על ידי אמא חד-הורית במצוקה. הוא גם יודע שזה גור אדם ושאם לא יתנו לו אוכל הוא עלול למות תוך כמה ימים, שזה דבר שעלול לקרות לילדים ממשפחות שחיות מתחת לקו העוני. ברגע הראשון בגהירה לא רצה להיות מעורב. מי יודע לאיזה צרות אפשר להכנס, אבל כבר אמרנו שהוא היה כזה טוב לב ביחוד שמדובר בילדים קטנים ונטושים, אפילו שהם לא הילדים שלו.
לא רחוק משם גרה במערה משפחת זאבים מרובת גורים. אפילו שהם גרו במערה הם נראו שמחים ומאושרים. בזהירות לקח בגהירה את הסל עם גור האדם שהוא כבר יודע שקוראים לו מוגלי והניח אותו בפתח המערה כאילו שזה הפתח של לשכת הסעד.
זאבים הם לא בני אדם ובאמת משפחת הזאבים מאמצת בחום את מוגלי והוא גדל בחיקם באושר. בגהירה עוקב מרחוק בכל התהליך אך הוא יודע שזה יותר מידי טוב מלהמשך לנצח. הוא יודע שיבוא יום והילד יצטרך לחזור לחיות בכפר בחברת בני האדם.
עשר שנים עברו ומוגלי ראה חיים בטוב יחד עם אחיו הזאבים. באחד הימים עברה שמועה בג'ונגל: שירקאן, הטייגר הרע, ששונא בני אדם, חזר אל הג'ונגל. להקת הזאבים התכנסה לדון בענין. הם ידעו שהמצאותו של מוגלי, האדם, עלולה לסכן את כל הלהקה והוחלט כי על מוגלי לעזוב את הפריפריה.
שוב נחלץ בגהירה לעזרה והתחייב להחזיר את מוגלי אל חברת בני האדם הגרים בכפר. באמת קשה להבין ולדעת למה בגהירה לוקח על עצמו את כל הצרות האלה. לא נעים להגיד אבל אולי זה בגלל שבגהירה הוא פנתר שחור וגם למוגלי יש שער שחור וגם צבע עורו הוא לא לגמרי לבן. יהיו בוודאי אנשים רעי לב שיאמרו שאולי זו הזדהות בין השחורים. אנחנו לא נדע. הסיפור לא אומר לנו.
מוגלי לא רוצה לעזוב את החיים בג'ונגל. הוא רוצה להשאר בין הזאבים, אולי משום שבחושיו הבריאים הוא יודע שבין בני האדם, אדם לאדם הוא זאב. אין לו ברירה והוא חייב לעזוב את משפחתו הזאבית. כדי להגיע חזרה אל חברת בני האדם שאותה ואותם הוא לא מכיר הוא רוכב על גבו של בגהירה הפנתר השחור. אבל אל תחשבו שרכיבה על גבו של פנתר שחור פותרת את כל הבעיות והצרות בהן הם ייתקלו בדרך. קשה לחזור לחברת בני האדם, ביחוד אם אתה בא מהפריפריה. יש בעיות ויש צרות אבל כמו שחשדנו, הסולידריות השחורה עוזרת להחלץ מהן ולבגהירה יש שם ומוניטין וקשרי אינטרסים עם גורמים אחרים בג'ונגל שעוזרים לו לחלץ את מוגלי מצרות שהוא נכנס אליהן כי אחרי הכל מוגלי הוא עוד ילד, ילד עם שער שחור ועור שחום, ילד מרדן ועקשן שרוצה להשאר בג'ונגל.ילד שחושב שהוא יודע הכל ושהוא לא מפחד מאף אחד ושבטוח שהוא יכול להסתדר לבד, עד שאפילו לבגהירה טוב הלב ועשיר הנסיון נמאס ממנו.
עייפים מהדרך ומהויכוחים הם הולכים לישון.
אוי איזה עיניים שיש לה. גדולות כאלה, כחולות כאלה, ממש מהפנטות, והיא יודעת איך להשתמש בהן והלשון, לשון חלקלקות מלחששת. ואיזה שפה גבוהה, ממש שפה אקדמית, כזו שתמיד אלה שבאו מהפריפריה נופלים ברשתה. והבוקר, בוקר יפה וחמים כזה של ראשית הקיץ או סוף האביב, נגיד חודש יוני או יולי.לא פלא שמוגלי מוכן להאמין לה שהיא דורשת רק את טובתו ושכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לבטוח בה. יש לו מזל למוגלי שבגהירה מתעורר בזמן להציל אותו לפני שהיא בולעת אותו. גם בגהירה בקושי עומד בפניה. גם הוא כמעט נתפס במלכודת עיניה הכחולות. הוא יודע את הסכנה. יש לו נסיון ממקרים קודמים בהם נתן אמון בבעלי עיניים כחולות ושפה אקדמית גבוהה. עד שהזכירו לו מאיפה הוא בא. איך שהוא הם חוזרים אל עצמם ומצליחים לגרש את קע, אבל היא מבטיחה להם שהם עוד ישמעו ממנה. אולי כאן הסיפור חוטא, כי למען האמת אנחנו לא יודעים ונשאר לנו רק לנחש אם קע הוא נחש או שהיא נחשה.
שוב ושוב מנסה מוגלי לנתק את עצמו מבגהירה. הוא כבר כל כך בטוח בעצמו ובכוחותיו ואפילו שהוא כבר יודע ששירקאן נמצא באזור אבל הוא לא יודע ששירקאן הטיגריס הוא ג'ינג'י עם עיניים בהירות ושהוא מדבר במבטא בריטי מודגש ושכל המושבות בג'ונגל מפחדות ממנו. רק מוגלי לא מפחד כי הוא עוד לא שמע אנגלית במבטא בריטי טהור וזה גם לא כל כך איכפת לו. אנגלית או לא אנגלית, זה לא אומר לו כלום, אפילו לא באנגלית שהוא כן יודע לדבר.
בוקר חדש עולה על הג'ונגל ואיתו מגיע "סיור הג'ונגל" ( jungle patrol). לרגע חושב מוגלי גם הוא להצטרף. יש הרבה קסם בצבאיות, הרי כל העם צבא והצבא הוא צבא העם. המשמעת, הסדר, סמכות הגנרלים. מהר מאוד הוא מגלה כי הצבא הוא לא הצד החזק שלו ואפילו לתינוקו של מפקד הסיור הוא לא מצליח להשתוות. שוב נחלץ בגהירה לעזרתו ומתחייב בפני הגנרל שהוא יחזיר את מוגלי אל הכפר ואל החברה האזרחית של בני האדם.
לרגע נראה כי היחסים בין מוגלי ובגהירה הגיעו לשלב של נתק סופי. לבגהירה נמאס ומוגלי ממש עייף מהמצב. עייף ומיואש הואנרדם כדי להתעורר עקב הגעתו של הדוב בלו.
באלו. איזה אחלה דוב. ענק ומפונק וקצת בטלן והרבה נהנתן. נכון, הוא עוד זוכר איך להלחם. הרבה שנים הוא היה מעורב בכל מיני מלחמות ומאבקים. היום, כשקצת התנוון, הוא עוד מחזיק תוך שירה ברעיון שלא צריך לרדוף אחרי עושר ומותרות וכל מה שצריך בחיים זה את הצרכים הבסיסיים. הוא ממש שמח לאמץ אל ליבו את מוגלי ולעשות ממנו משהו רק שחס וחלילה לא יהיה בן אדם. גם בזה יש לבאלו הרבה נסיון, תמיד היה לו איזה מוגלי תורן ותמיד הוא לימד את כל המוגלים שהיו לו שלא צריך לעבוד יותר מידי קשה. צריך לאכול ולהנות ואפשר לשכב על הגב ולהסחף עם הזרם המהנה.
האידיליה הזו יכולה היתה להמשך. מוגלי הרגיש טוב מאוד בחיקו החם והרחב של באלו, מה גם ששניהם חשבו והאמינו שהמקום המתאים ביותר לחיות בו הוא הג'ונגל שבו הם חיים. רק בגהירה הפנתר השחור לא יכול היה להשלים עם הרעיון שמוגלי ימשיך להיות שותף רעיוני לבאלו ושעליו לחזור ולחיות בחברת בני האדם. אם רק היה מסביר לנו מה כל כך חיובי בחיים בכפר של בני האדם אולי היינו מבינים, אולי היינו רואים מה הוא האינטרס שדוחף אותו כל הזמן להחזיר את מוגלי לעסוק בצד החברתי של בני האדם.
באמת למה שהאידיליה הזו בה היו באלו ומוגלי שרויים, אידיליה בה באלו שוכב על גבו מפקיר את עצמו להסחף בזרם המים החמימים ומוגלי רובץ על ביטנו הגדולה. באמת למה שהחיים לא יימשכו כך לנצח. למה תמיד יש מי שמפריע, שתמיד מקלקל את הכל. למה היו צריכים הבבונים האלה לחטוף את מוגלי. מה הפריע להם שהילד הקטן הזה, הילד הנטוש שהחיים לא האירו לו פנים להיוולד בצד הנכון, מה הפריע להם שהוא מצא לו מנוחה, שמצא לו מרגוע בחייק החיים הנוחים, ולאכול ולשתות ולהיסחף בזרם המוביל לשום מקום. למה צרות העין הזו. מה חסר להם לביביבונים האלה החיים להם את חיי השחיתות שלהם בין חורבות הארמון הישן. חיים שכולם שירה וריקודים ואכילה. למה מציק להם לעשירים החדשים והישנים האלה שחיים להם בעשירון העליון. למה הם לא יכולים לפרגן למסכנים שגם הצרכים הבסיסיים נראים להם כחיי נוחות ורווחה.
קשה, קשה איתם. רק מאבק רציני בכוחות משותפים של באלו ובגהירה ושל מוגלי עצמו מביא בסופו של דבר לחילוצו של מוגלי מידיהם. זה היה מאבק קשה כי ברגע מסויים חשב גם מוגלי להצטרף אל העשירים האלה. באמת היה זה רק לרגע, עד שהסתבר לו שהם בעצם לא חושבים אפילו לתת לו לחיות ביניהם וכל כוונתם היא רק לנצל אותו.
עוד חוויות רבות נכונו למוגלי בדרכו הקצרה מהפריפריה ועד לכפר בו חיים בני האדם. עוד היה עליו להינצל מידיו של שירקאן הג'ינג'י עם העיניים הבהירות והמבטא הבריטי. שירקאן הרע הזה שבטוח בעליונותו הגזענית על כל האחרים, רק בכוחה של האש הוא מגורש מהאזור. באמת. מה חושבים להם ה... ה... האירופים האלה? אופס. מזל, כמעט ואמרתי האשכנזים האלה.
גם דרך קצרה/ארוכה מגיעה אל קיצה והינה הם כבר בשולי הכפר.
הינה היא יורדת אל הנחל לשאוב מים. בפיה שיר הזורם ומציף את ליבו של מוגלי. הוא כבר שבוי בקיסמה. הוא לא מכיר אותה אבל שירה הוא גם שירו שלו. היא רואה את דמותו הנשקפת במימי הנחל. רק באלו, העומד מרחוק יחד עם בגהירה לראות מה יקרה לילד, רואה שהיא מפילה בכוונה את הכד מראשה. רק באלו כבר יודע שמוגלי נתפס בחכתה. שפת גופה ומבט עינייה אומרים למוגלי: הכד הזה הוא שלי. אתה יכול לשאת אותו בשבילי. אתה יכול להעלות אותו על ראשך. רק אל תטעה, זה הכד שלי. ומוגלי הילד נושא על ראשו את הכד שלה. בטוח שהכד מלא מים חיים אבל לא יודע שמה שיש בכד זו אג'נדה. הוא נסרח אחריה בעיניים מפלבלות וברגליים כושלות. שוכח את חבריו, מציליו ותומכיו שהלכו איתו לאורך כל הדרך והביאוהו עד לכאן.
מה קרה אחר כך? אנחנו לא יודעים. הסרט לא מספר לנו. אנחנו לא יודעים שום דבר על הכפר. אנחנו לא יודעים שום דבר על האנשים הגרים בו. אנחנו לא יודעים אם מוגלי בא בשערי הכפר והאם הוא התקבל על ידי האנשים. אנחנו לא יודעים מי היא הנערה. כל שאנחנו יודעים הוא כי שערה שחור ועינייה חומות וגדולות ושהיא יודעת איך להשתמש בהן. בעיקר אנחנו יודעים כי מוגלי, שידע לעמוד בכל תלאות הדרך, איבד בגללה את ראשו.
מוגלי היזהר!
It is a jungle out there!
